
נשים של אירופה המשוחררת דרך עיניהם של חיילים וקצינים סובייטים (1944-1945) |
||
| בפיתוח הנושא ובנוסף למאמר אלנה סניאבסקאיה "הצבא האדום באירופה ב-1945: סטריאוטיפים ישנים וחדשים של תפיסה ברוסיה ובמערב", שפורסם באתר ב-10 במאי 2012, אנו מביאים לידיעת הקוראים מאמר חדש מאת אותו מחבר, שפורסם בכתב העת "הערות מדעיות של אוניברסיטת פטרוזבודסק", מאי, 2012. מס' 3 (124). עמ' 13-19. | ||
![]() |
||
| בשלב
האחרון של המלחמה הפטריוטית הגדולה, לאחר ששחרר את השטח הסובייטי שנכבש על
ידי הגרמנים והלוויינים שלהם ורדף אחרי האויב הנסוג, חצה הצבא האדום את
גבול המדינה של ברית המועצות. מאותו רגע החלה דרכה המנצחת דרך מדינות
אירופה - הן אלו שנמקו תחת כיבוש פשיסטי במשך שש שנים, והן אלו שפעלו
כבעלי ברית של הרייך השלישי במלחמה זו, ולרוחב שטחה של גרמניה הנאצית
עצמה. במהלך ההתקדמות הזו למערב והמגעים השונים הבלתי נמנעים עם
האוכלוסייה המקומית, אנשי צבא סובייטים, שמעולם לא היו מחוץ לארצם, קיבלו
רשמים רבים חדשים, סותרים מאוד על נציגי עמים ותרבויות אחרים, מהם עוד
יותר נוצרו סטריאוטיפים אתנו-פסיכולוגיים של תפיסתם את האירופים. בין
התרשמויות אלה, המקום החשוב ביותר נכבש על ידי דמותן של הנשים האירופיות.
אזכורים, ואף סיפורים מפורטים אודותיהם, מצויים במכתבים וביומנים, על דפי
זיכרונותיהם של משתתפים רבים במלחמה, שבהם מתחלפות לרוב הערכות
ואינטונציות ליריות וציניות. המדינה האירופית הראשונה, אליה נכנס הצבא האדום באוגוסט 1944, הייתה רומניה. ב"הערות על המלחמה" של המשורר בחזית בוריס סלוצקי, אנו מוצאים שורות גלויות מאוד: "פתאום, כמעט נדחף לים, קונסטנטה נפתחת. זה כמעט חופף לחלום הממוצע של אושר ו"אחרי המלחמה". מסעדות. חדרי רחצה. מיטות עם מצעים נקיים. חנויות עם מוכרי זוחלים. וגם - נשים, נשות עיר חכמות - בנות אירופה - המחווה הראשונה שלקחנו מהמנוצחים... "[1] בהמשך, הוא מתאר את התרשמותו הראשונות של" בחו"ל ":" מספרות אירופה, שם הן שוטפות את האצבעות והן. אין לשטוף מברשות, היעדר אמבטיה, כביסה מהאגן, "בהתחלה נשאר הלכלוך מהידיים, ואז הפנים נשטפות", מיטות נוצות במקום שמיכות - מתוך גועל שנגרם מחיי היומיום, מיידי נעשו הכללות... בקונסטנטה נפגשנו לראשונה עם בתי בושת... התענוגות הראשונים שלנו לפני העובדה של קיומה של אהבת חינם חולפים במהירות. זה משפיע לא רק על החשש מהידבקות ועלות גבוהה, אלא גם על זלזול בעצם האפשרות לקנות אדם... רבים התגאו בסיפורי עבר כמו: בעל רומני מתלונן במשרד המפקד שהקצין שלנו לא שילם לאשתו אלף וחצי הליי המוסכמים. לכולם הייתה תודעה ברורה: "זה בלתי אפשרי עבורנו"... כנראה, חיילינו יזכרו את רומניה כמדינה של עגבת... "[2]. והוא מגיע למסקנה שדווקא ברומניה, האאובק האירופי הזה, "החייל שלנו יותר מכל חש את התרוממותו מעל אירופה"[3]. קצין סובייטי אחר, לוטננט קולונל של חיל האוויר פדור סמולניקוב, רשם ב-17 בספטמבר 1944 את רשמיו מבוקרשט ביומנו: "מלון אמבסדור, מסעדה, קומת קרקע. אני רואה איך הציבור הבטלן הולך, אין לה מה לעשות, היא מחכה. הם מסתכלים עליי כמו דבר נדיר. "קצין רוסי!!!" אני לבוש מאוד צנוע, יותר מצניעות. תן. אנחנו עדיין נהיה בבודפשט. זה נכון כמו העובדה שאני בבוקרשט. מסעדה מהשורה הראשונה. הקהל מחופש, הנשים הרומניות היפות ביותר מטפסות על עיניהן בהתרסה {להלן מודגש על ידי מחבר המאמר}. אנחנו מבלים את הלילה במלון ממדרגה ראשונה. הרחוב המטרופולין רותח. אין מוזיקה, הקהל מחכה. הון, לעזאזל! אני לא אכנע לפרסום ... "[4] בהונגריה, הצבא הסובייטי התמודד לא רק עם התנגדות מזוינת, אלא גם מכות ערמומיות בגב מצד האוכלוסייה, כאשר הם "הרגו שיכורים ורצוצים לבדם בחוות" וטבעו בבורות ממגורות. עם זאת, "נשים, לא מושחתות כמו הרומניות, נכנעו בקלות מבישה... קצת אהבה, קצת הוללות, ובעיקר, כמובן, הפחד עזר" [5]. מצטט את דבריו של עורך דין הונגרי אחד, "טוב מאוד שהרוסים אוהבים ילדים כל כך. חבל שהם כל כך אוהבים נשים", מעיר בוריס סלוצקי: "הוא לא לקח בחשבון שגם נשים הונגריות אוהבות רוסיות, שיחד עם הפחד האפל שדחף את הברכיים של מטרוניות ואמהות משפחות, היו רוך הבנות והרוך הנואש של החיילים שמסרו את עצמם לרוצחים את בעליהם" [6]. גריגורי צ'וחראי בזיכרונותיו תיאר מקרה כזה בהונגריה. חלקו רובע במקום אחד. במהלך המשתה, בעלי הבית שבו הוא והלוחמים התיישבו "בהשפעת וודקה רוסית נרגעו והודו שהם מחביאים את בתם בעליית הגג". קצינים סובייטים התמרמרו: "למי אתה לוקח אותנו? אנחנו לא פשיסטים! "המארחים התביישו, ועד מהרה הופיעה לשולחן ילדה רזה בשם מארייקה, שהחלה לאכול בתאווה. ואז, לאחר שהתרגלה, היא החלה לפלרטט ואפילו לשאול אותנו שאלות... בסוף הארוחה, כולם היו ידידותיים ושתו ל"בורושאז" (חברות). מארייקה הבינה את הטוסט הזה בצורה ישירה מדי. כשהלכנו לישון היא הופיעה בחדר שלי בחולצה אחת. כקצין סובייטי הבנתי מיד שמתכוננת פרובוקציה. "הם מצפים שאתפתה לקסמיה של מרייקה, והם יעוררו מהומה. אבל אני לא אכנע לפרובוקציה", חשבתי. כן, והקסם של מארייקה לא משך אותי - הראיתי לה את הדלת. למחרת בבוקר, המארחת, הניחה אוכל על השולחן, שיקשקה בכלים. "עַצבָּנִי. פרובוקציה נכשלה! חשבתי. שיתפתי את המחשבה הזו עם המתרגם ההונגרי שלנו. הוא צחק. - זו לא פרובוקציה! הראו לך נטייה ידידותית, אבל הזנחת אותה. עכשיו אתה לא נחשב לאדם בבית הזה. אתה צריך לעבור לדירה אחרת! למה הם החביאו את בתם בעליית הגג? - הם פחדו מאלימות. קיבלנו שבחורה, לפני הכניסה לנישואין, באישור הוריה, יכולה לחוות אינטימיות עם גברים רבים. יש לנו פתגם שאומר: הם לא קונים חתול בשק קשור..."[7] לגברים צעירים ובריאים פיזית הייתה משיכה טבעית לנשים. אבל קלות המוסר האירופית השחיתה חלק מהלוחמים הסובייטים, בעוד שאחרים, להיפך, שכנעו שאין לצמצם את היחסים לפיזיולוגיה פשוטה. סמל אלכסנדר רודן רשם את רשמיו מהביקור - מתוך סקרנות! - בית בושת בבודפשט, שחלק ממנו עמד זמן מה לאחר תום המלחמה: "... לאחר העזיבה, התעוררה תחושת שקרים ושקר מגעילה, מבישה, תמונה של העמדת פנים גלויה וכנה של אישה לא עשתה זאת. תצא לה מהראש... מעניין שטעם לוואי כל כך לא נעים מביקור בבית בושת היה לא רק אצלי, צעיר, שגם חונך על עקרונות כמו "אל תתן נשיקה בלי אהבה, אלא גם עם רוב של החיילים שלנו שאיתם הייתי צריך לדבר... בערך באותם ימים הייתי צריך לדבר עם אישה מגירית יפהפייה (היא ידעה רוסית מאיפשהו). לשאלתה, האם אהבתי בבודפשט, עניתי שאהבתי, רק בתי בושת מביכים. "אבל למה?" – שאלה הילדה. בגלל שזה לא טבעי, פרוע, - הסברתי: - אישה לוקחת כסף ואחרי זה, מיד מתחילה "לאהוב!" הילדה חשבה זמן מה, ואז הנהנה בהסכמה ואמרה: "אתה צודק: זה מכוער לקחת כסף מראש" ... "[8] פולין השאירה רשמים אחרים על עצמה. על פי עדותו של המשורר דוד סמוילוב, "...בפולין הקפידו עלינו. היה קשה לצאת מהמקום. ומעשי קונדס נענשו בחומרה. והוא נותן רשמים מהארץ הזאת, שבה הרגע החיובי היחיד היה יופייה של נשים פולניות. "אני לא יכול לומר שאהבנו מאוד את פולין", כתב. – אז לא פגשתי בו שום דבר אדיב ואביר. להיפך, הכל היה זעיר-בורגני, חקלאי-גם מושגים וגם אינטרסים. כן, והם הביטו בנו במזרח פולין בזהירות ובעוינות למחצה, מנסים לקרוע כל מה שאפשר מהמשחררים. למרות זאת, הנשים היו יפות וקוקטיות בצורה מנחמת, הן כבשו אותנו בהתנהגותן, בדיבור ההיללה שלהן, שם הכל התברר פתאום, והן עצמן נשבו לפעמים בכוח גברי גס או מדי חייל. והמעריצים לשעבר החיוורים והכחושים מהם, חורקים שיניים, נכנסו לעת עתה לצללים... "[10]. אבל לא כל ההערכות של נשים פולניות נראו כל כך רומנטיות. ב-22 באוקטובר 1944 כתב לוטננט זוטר ולדימיר גלפנד ביומנו: "מרחוק התנשאה העיר שעזבתי עם השם הפולני [ולדוב], עם פולנים יפים, גאים עד גועל. ... סיפרו לי על נשים פולניות: הם פיתו את הלוחמים והקצינים שלנו לזרועותיהם, וכשהגיעו למיטה, כרתו את איבר המין בסכין גילוח, חנקו את הגרון בידיהם ושרטו את עיניהם. נקבות מטורפות, פראיות ומכוערות! צריך להיזהר איתם ולא להיסחף ליופי שלהם. והפולנים יפים, ממזרים”[11]. עם זאת, ישנם מצבי רוח אחרים ברשימותיו. ב-24 באוקטובר הוא מתעד את הפגישה הבאה: "היום התגלו בנות פולניות יפות כחברותיי לאחד הכפרים. הם התלוננו על המחסור בחבר'ה בפולין. הם גם קראו לי "פאן", אבל הם היו בלתי ניתנים להפרה. טפחתי בעדינות לאחת מהן על השכם, בתגובה להערתה על גברים, וניחמתי אותי במחשבה על הדרך לרוסיה הפתוחה בפניה – יש שם הרבה גברים. היא מיהרה לזוז הצידה, ולדברי ענתה שגם כאן יש גברים בשבילה. נפרדנו בלחיצת יד. אז לא הסכמנו, אבל הבנות הנחמדות, למרות שהן פולניות" [12]. חודש לאחר מכן, ב-22 בנובמבר, הוא רשם את רשמיו מהעיר הפולנית הגדולה הראשונה שפגש, מינסק-מזובייצקי, ובין תיאור היופי הארכיטקטוני ומספר האופניים שהדהימו אותו בכל קטגוריות האוכלוסייה, הוא נותן מקום מיוחד לתושבי העיר: "קהל סרק רועש, נשים, כאחת, בכובעים מיוחדים לבנים, הנלבשים כנראה על ידי הרוח, שגורמים להן להיראות כמו ארבעים ולהפתיע בחידוש שלהן. גברים בכובעים משולשים, בכובעים - שמנים, מסודרים, ריקים. כמה מהם! … שפתיים צבועות, גבות מרופדות, חיבה, עדינות מוגזמת. כמה שונה מחיי אדם טבעיים. נראה שאנשים עצמם חיים ונעים בכוונה רק כדי שיסתכלו עליהם על ידי אחרים, וכולם ייעלמו כאשר הצופה האחרון יעזוב את העיר... "[13] לא רק עיירות פולניות, אלא גם כפריים הותירו רושם חזק, אם כי סותר, מעצמם. "אהבת החיים של הפולנים, ששרדו את זוועות המלחמה והכיבוש הגרמני, הייתה בולטת", נזכר אלכסנדר רודן. יום ראשון בכפר פולני. יפות, אלגנטיות, בשמלות משי וגרביים, נשים פולניות, שבימות החול הן איכרים רגילות, גורמות זבל, יחפות, עובדות ללא לאות בבית. גם נשים מבוגרות נראות רעננות וצעירות. למרות שיש מסגרות שחורות מסביב לעיניים...[14] לאחר מכן הוא מצטט את רשומה ביומן מ-5 בנובמבר 1944: "יום ראשון, התושבים כולם לבושים. הם מתאספים לבקר אחד את השני. גברים עם כובעי לבד, עניבות, מגשרים. נשים בשמלות משי, גרביים בהירות ולא נלבשות. בנות ורודות לחיים - "פננקי". שיער בלונדיני מסולסל להפליא… גם החיילים בפינת הצריף מונפשים. אבל מי שרגיש ישים לב שזו תחייה כואבת. כולם צוחקים בקול כדי להראות שלא אכפת להם, הם אפילו לא כואבים בכלל ולא מקנאים בכלל. מה אנחנו, גרועים מהם? השטן יודע איזה אושר זה - חיים שלווים! הרי לא ראיתי אותה בכלל בחיים האזרחיים!"[15] חברו החייל, סמל ניקולאי נסטרוב, כתב ביומנו באותו יום: "היום הוא יום חופש, פולנים, לבושים יפה, מתאספים פנימה. צריף אחד ולשבת בזוגות. אפילו איכשהו זה הופך לא נוח. האם לא אוכל לשבת כך?..."[16] הרבה יותר חסרת רחמים בהערכתה של "המוסר האירופי", המזכיר "סעודה בזמן המגיפה", היא החיילת גלינה יארצבה. ב-24 בפברואר 1945 כתבה מהחזית לחברתה: "... אילו היה אפשר, אפשר היה לשלוח חבילות נפלאות של פריטי הגביע שלהם. יש משהו. זה יהיה שלנו מתפשטים ומתפשטים. אילו ערים ראיתי, אילו גברים ונשים. והסתכלות עליהם, כל כך רעה, שנאה כזו משתלטת עליך! הם הולכים, אוהבים, חיים, ואתה הולך ומשחרר אותם. הם צוחקים על הרוסים - "שוויין!" כן כן! ממזרים... אני לא אוהב אף אחד חוץ מברית המועצות, חוץ מהעמים האלה שחיים איתנו. אני לא מאמין בשום ידידות עם הפולנים ועם ליטאים אחרים...”[17]. באוסטריה, לשם פרצו כוחות סובייטים באביב 1945, הם עמדו בפני "כניעה כללית": "בראשם של כפרים שלמים עמדו סמרטוטים לבנים. נשים מבוגרות הרימו ידיים כשפגשו גבר במדי הצבא האדום. כאן, לדברי ב' סלוצקי, החיילים "נפלו על הנשים הבלונדיניות". יחד עם זאת, "האוסטרים לא התגלו כעקשנים יתר על המידה. הרוב המכריע של בנות האיכרים התחתנו "מפונקות". חיילים-חגים הרגישו כמו בחיקו של ישו. בווינה, המדריך שלנו, פקיד בנק, התפעל מההתמדה וחוסר הסבלנות של הרוסים. הוא האמין שדי בגבורה כדי להשיג כל מה שאתה רוצה מזר פרחים"[18]. כלומר, לא היה מדובר רק בפחד, אלא גם במאפיינים מסוימים של המנטליות הלאומית וההתנהגות המסורתית. ולבסוף גרמניה. ונשות האויב - אמהות, נשים, בנות, אחיות של אלה שלעגו לאוכלוסייה האזרחית בשטח הכבוש של ברית המועצות בשנים 1941-1944. איך הצבא הסובייטי ראה אותם? הופעתן של נשים גרמניות ההולכות בקהל פליטים מתוארת ביומנו של ולדימיר בוגומולוב: "נשים - זקנות וצעירות - בכובעים, בצעיפים עם טורבן וסתם חופה, כמו הנשים שלנו, במעילים חכמים עם צווארוני פרווה. בבגדים עלובים ובלתי מובנים. נשים רבות מרכיבות משקפיים כהים כדי לא לפזול מהשמש הבהירה של מאי ובכך להגן על פניהן מקמטים.... "[20] לב קופלב נזכר בפגישה באלנשטיין עם ברלינאים שפונו: "יש שתי נשים על המדרכה. כובעים מורכבים, אחד אפילו עם רעלה. מעילים מוצקים, ובעצמם חלקים ומטופחים "[21]. והוא ציטט הערות חיילים שהופנו אליהם: "תרנגולות", "תרנגולי הודו", "רוצה חלק כזה..." כיצד התנהגו הגרמנים במפגש עם חיילים סובייטים? בדו"ח הסגן ראש ההנהלה הפוליטית הראשית של הצבא האדום שיקין בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית של כל האיחוד הבולשביקים G.F. Aleksandrov מתאריך 30 באפריל 1945 על יחס האוכלוסייה האזרחית של ברלין לאנשי חיילי הצבא האדום אמר: "ברגע שהיחידות שלנו תופסות אזור כזה או אחר של העיר, התושבים מתחילים לצאת בהדרגה לרחובות, כמעט לכולם יש סרטי זרוע לבנים על השרוולים. כאשר נפגשות עם אנשי השירות שלנו, נשים רבות מרימות את ידיהן למעלה, בוכות ורועדות מפחד, אבל ברגע שהן משוכנעות שהחיילים והקצינים של הצבא האדום אינם זהים כלל וכלל כפי שצוירו בתעמולה הפשיסטית שלהם, הפחד הזה נעלם במהירות, יותר ויותר אוכלוסייה יוצאת לרחובות ומציעה את שירותיה, מנסה בכל דרך אפשרית להדגיש את יחסה הנאמן לצבא האדום"[22]. את הרושם הגדול ביותר על הזוכים עשתה הענווה והזהירות של הנשים הגרמניות. בעניין זה ראוי לצטט את סיפורו של המרגמה נ.א. אורלוב, שהזדעזע מהתנהגותן של הגרמניות ב-1945: "אף אחד במינבט לא הרג גרמנים אזרחיים. הקצין המיוחד שלנו היה "גרמנופיל". אם זה יקרה, אז תגובת הרשויות העונשיות לעודף כזה תהיה מהירה. על אלימות נגד נשים גרמניות. נראה לי שיש, כשמדברים על תופעה כזו, קצת "מגזימים". יש לי דוגמא מסוג אחר. נסענו לאיזו עיר גרמנית, התמקמנו בבתים. "פראו", כבת 45, מופיעה ומבקשת את "גיבור הקומנדנט". הם הביאו אותה למרצ'נקו. היא מצהירה שהיא אחראית על הרובע, ואספה 20 גרמניות לשירות מיני (!!!) לחיילים רוסים. מרצ'נקו הבין את השפה הגרמנית, ולקצין הפוליטי דולגובורודוב, שעמד לידי, תרגמתי את המשמעות של דברי הגרמנייה. תגובת השוטרים שלנו הייתה זועמת ומגונה. הגרמנייה גורשה, יחד עם ה"גזרה" שלה מוכנה לשירות. באופן כללי, הציות הגרמני הדהים אותנו. הם ציפו למלחמת גרילה ולחבלה מצד הגרמנים. אבל עבור העם הזה, סדר - "אורדנונג" - הוא מעל הכל. אם אתה מנצח, אז הם "על הרגליים האחוריות שלהם", יתר על כן, במודע ולא תחת כפייה. כזו היא הפסיכולוגיה..."[23]. דוד סמוילוב מביא מקרה דומה ברשימותיו הצבאיות: "בארנדספלד, שם זה עתה התמקמנו, הופיע קהל קטן של נשים עם ילדים. הובילה אותם גרמנייה ענקית כבת חמישים משופם - פראו פרידריך. היא הצהירה כי היא נציגת האוכלוסייה האזרחית וביקשה לרשום את יתר התושבים. ענינו שאפשר לעשות זאת ברגע שהופיע לשכת המפקד. "זה בלתי אפשרי," אמרה פראו פרידריך. - יש נשים וילדים. הם צריכים להיות רשומים. האוכלוסייה האזרחית בבכי ובדמעות אישרה את דבריה. לא ידעתי מה לעשות, הצעתי שיקחו את המרתף של הבית בו היינו. והם נרגעו ירדו למרתף והתחילו להתאכסן שם, מחכים לשלטונות. "אדוני הקומיסר," אמרה לי פראו פרידריך בטוב לב (לבשתי ז'קט עור). אנחנו מבינים שלחיילים יש צרכים קטנים. הם מוכנים, - המשיכה פראו פרידריך, - לספק להם כמה נשים צעירות יותר ל... לא המשכתי את השיחה עם פראו פרידריך. לאחר ששוחח עם תושבי ברלין ב-2 במאי 1945, ולדימיר בוגומולוב כתב ביומנו: "אנחנו נכנסים לאחד הבתים ששרדו. הכל שקט, מת. אנחנו דופקים, בבקשה פתחו. אפשר לשמוע לחישות במסדרון, שיחות עמומות ונרגשות. לבסוף הדלת נפתחת. נשים ללא גיל, מצטופפות יחד בקבוצה קרובה, קידות קידה מבוהלות, נמוכות ודוחקות. נשים גרמניות מפחדות מאיתנו, אמרו להן שחיילים סובייטים, בעיקר אסייתים, יאנסו ויהרגו אותן... פחד ושנאה על פניהן. אבל לפעמים נדמה שהם אוהבים להיות מובסים - ההתנהגות שלהם כל כך מועילה, החיוכים שלהם כל כך נוגעים ללב והמילים שלהם מתוקות. בימים אלו מספרים כיצד חיילנו נכנס לדירה גרמנית, ביקש לשתות, והגרמנייה, ברגע שראתה אותו, נשכבה על הספה ופשטה את הטייץ. "כל הנשים הגרמניות מושחתות. לא אכפת להם שישכבו איתם".[26], - דעה כזו הייתה נפוצה בכוחות הסובייטים ונתמכה לא רק בדוגמאות המחשה רבות, אלא גם בהשלכותיהן הלא נעימות, שהתגלו במהרה על ידי רופאים צבאיים. בהוראה של המועצה הצבאית של החזית הביילורוסית הראשונה מס' 1/S מיום 00343 באפריל 15 נכתב: "במהלך השהות של כוחות בשטח האויב, מקרים של מחלות מין בקרב אנשי צבא גדלו בחדות. מחקר של הסיבות למצב זה מראה כי מחלות מין נפוצות בקרב גרמנים. הגרמנים, לפני הנסיגה, וגם עכשיו, בשטח שנכבש על ידינו, נקטו בדרך של הדבקה מלאכותית של נשים גרמניות בעגבת ובזיבה כדי ליצור מוקדים גדולים להתפשטות מחלות מין בקרב חיילי הצבא האדום."[27]. ב-47 באפריל 26 דיווחה המועצה הצבאית של הארמייה ה-1945 כי "...במארס גדל מספר מחלות המין בקרב אנשי הצבא בהשוואה לפברואר השנה. ארבע פעמים. ... החלק הנשי באוכלוסיית גרמניה באזורים הנסקרים מושפע מ-8-15%. ישנם מקרים שבהם נשים גרמניות עם מחלות מין נשארות בכוונה על ידי האויב כדי להדביק אנשי צבא"[28]. כדי ליישם את צו המועצה הצבאית של החזית הביילורוסית ה-1 מס' 056 מיום 18 באפריל 1945 על מניעת מחלות מין בכוחות הארמיה ה-33, הוצא עלון עם התוכן הבא: "חבר חיילים! אתה מתפתה על ידי נשים גרמניות שבעליהן הלכו לכל בתי הבושת באירופה, נדבקו בעצמם והדביקו את הגרמניות שלהן. לפניכם אותם גרמנים שהושארו במיוחד על ידי האויבים כדי להפיץ מחלות מין ובכך להשבית את חיילי הצבא האדום. עלינו להבין שניצחוננו על האויב קרוב ושבקרוב תהיה לכם ההזדמנות לחזור למשפחותיכם. באילו עיניים יביט המביא מחלה מדבקת בעיני קרוביו? איך אנחנו, חיילי הצבא האדום ההרואי, יכולים להיות מקור למחלות מדבקות בארצנו? לא! שכן דמותו המוסרית של חייל הצבא האדום חייבת להיות טהורה כדמות מולדתו ומשפחתו!"[29] גרמנים מעשיים היו מודאגים ביותר בנושא אספקת המזון, לשם כך הם היו מוכנים לכל דבר, פשוטו כמשמעו. אז, דוקטור פלוני לרפואה, קליסטורך, בשיחה עם עמיתיו בנושא יחס הצבא האדום לאוכלוסייה הגרמנית, קבע: "אי אפשר להסתיר שראיתי באופן אישי את היחס הרע של חיילים רוסים בודדים כלפי הנשים שלנו, אבל אמרתי שהמלחמה אשמה, והעיקר שהחיילים שלנו ובעיקר ה-SS התנהגו הרבה יותר גרוע כלפי נשים רוסיות. - ומיד ללא מעבר הוסיף: - דאגתי מאוד לעניין המזון... "[30]. אפילו בזיכרונותיו של לב קופלב, שמתאר בזעם את עובדות האלימות והביזה של אנשי צבא סובייטים במזרח פרוסיה, יש קווים המשקפים את הצד השני של "היחסים" עם האוכלוסייה המקומית: הם מוכרים כיכר לחם ונשים. ובנות"[31]. הטון הצורמני שבו מעביר קופלב את ה"סיפורים" הללו מרמז על חוסר אמינותם. עם זאת, הם מאושרים על ידי מקורות רבים. ולדימיר גלפנד תיאר ביומנו את חיזוריו לנערה גרמנייה (הערך בוצע שישה חודשים לאחר תום המלחמה, ב-26 באוקטובר 1945, אך עדיין אופייני מאוד): "רציתי ליהנות מהליטופים של מרגוט היפה ל- הכי מלא - נשיקות וחיבוקים לא הספיקו. ציפיתי ליותר, אבל לא העזתי לדרוש ולהתעקש. אמא של הילדה הייתה מרוצה ממני. עדיין היה! על מזבח האמון והחיבה של קרובי, הבאתי ממתקים וחמאה, נקניקיות, סיגריות גרמניות יקרות. כבר מספיק חצי מהמוצרים האלה כדי שתהיה להם את הסיבה המלאה והזכות לעשות הכל עם הבת מול האם, והיא לא תאמר שום דבר נגד זה. כי האוכל היום יקר יותר אפילו מהחיים, ואפילו אישה חושנית צעירה ומתוקה כמו היפהפייה העדינה מרגוט"[32]. רישומי יומן מעניינים הושארו על ידי כתב המלחמה האוסטרלי אוסמר ווייט, שבשנים 1944-1945. היה באירופה בשורות הארמייה האמריקנית השלישית בפיקודו של ג'ורג' פאטון. הנה מה שהוא כתב בברלין במאי 3, ימים ספורים בלבד לאחר סיום התקיפה: "הלכתי בקברטי הלילה, החל בפמינה ליד כיכר פוטסדאמרפלאץ. זה היה ערב חם ולח. באוויר היה ריח של ביוב וגופות נרקבות. החלק הקדמי של הפמינה היה מכוסה בעירום עתידני ופרסומות בארבע שפות. אולם הריקודים והמסעדה היו מלאים בקצינים רוסים, בריטים ואמריקאים שליוו (או צדו) את הנשים. בקבוק יין עלה 1945 דולר, המבורגר בשר סוס ותפוחי אדמה 25 דולר, וחפיסת סיגריות אמריקאיות 10 דולר מטריף. לחייהן של נשות ברלין היו גסות ושפתיהן מאופרות בצורה כזו שנראה היה שהיטלר ניצח במלחמה. רבות מהנשים לבשו גרבי משי. מארחת הערב פתחה את הקונצרט בגרמנית, רוסית, אנגלית וצרפתית. הדבר עורר לעג מצד רב החובל של הארטילריה הרוסית, שישב לידי. הוא רכן לעברי ואמר באנגלית הגונה: "מעבר כל כך מהיר מהלאומי לבינלאומי! פצצות RAF הופכות פרופסורים גדולים, לא?"[33] הרושם הכללי של נשים אירופאיות שיש לשירות הסובייטי הוא שהן מטופחות וחכמות (בהשוואה לבני ארצם מותשים מהמלחמה בעורף המורעב למחצה, באדמות משוחררות מכיבוש, ואפילו עם חברות מהקו הקדמי לבושות טוניקות מכובסות), נגישות, משרתות את עצמן, כניעות או פחדניות. יוצאי הדופן היו נשים יוגוסלביות ובולגריות. פרטיזנים יוגוסלביים קשים וסגפנים נתפסו כחברים ב כלי נשק ונחשבו בלתי ניתנים להפרה. ובהתחשב בחומרת המוסר בצבא היוגוסלבי, "בנות פרטיזניות כנראה הסתכלו על ה-PPZh [נשות שדה מחנאות] כעל יצורים מסוג מיוחד ומגעיל"[34]. בוריס סלוצקי נזכר בבולגרים באופן הבא: "... לאחר השאננות האוקראינית, לאחר ההוללות הרומנית, פגע בבני עמנו חוסר הנגישות הקשה של נשים בולגריות. כמעט אף אחד לא התפאר בניצחונות. זו הייתה המדינה היחידה שבה קצינים היו מלווים בטיולים לעתים קרובות מאוד על ידי גברים, כמעט אף פעם לא על ידי נשים. מאוחר יותר, הבולגרים התגאו כשאמרו להם שהרוסים הולכים לחזור לבולגריה בשביל כלות - היחידות בעולם שנותרו נקיות וחסרות נגיעה. רושם נעים הותירו היפות הצ'כיות, שפגשו בשמחה את החיילים-משחררים הסובייטים. טנקיסטים נבוכים עם רכבי קרב מכוסי שמן ומכוסי אבק, מעוטרים בזרי פרחים ופרחים, אמרו בינם לבין עצמם: "... משהו זו כלת טנק לנקות אותו. והבנות שלהם, אתה יודע, מהדקים. אנשים טובים. הרבה זמן לא ראיתי אנשים כנים כאלה..." הידידות והלבבות של הצ'כים הייתה כנה. "...- אם זה היה אפשרי, הייתי מנשק את כל החיילים והקצינים של הצבא האדום על זה שהם שחררו את פראג שלי", אמר... עובד החשמלית של פראג לצחוק ידידותי ומאשר "[ 36], - כך תיאר את האווירה בבירת צ'כיה המשוחררת ואת מצב הרוח של התושבים המקומיים 11 במאי 1945 בוריס פולבוי. אבל במדינות אחרות שדרכן עבר הצבא המנצח, החלק הנשי של האוכלוסייה לא זכה לכבוד. "באירופה, נשים ויתרו, השתנו לפני כל אחד אחר... - כתב ב' סלוצקי. - תמיד הייתי בהלם, מבולבל, מבולבל מהקלילות, הקלילות המבישה של יחסי אהבה. נשים הגונות, כמובן, חסרות עניין, היו כמו זונות - בזמינות נמהרת, ברצון להימנע משלבי ביניים, בחוסר עניין במניעים שדוחפים גבר להתקרב אליהן. כמו אנשים שלמדו שלוש מילים מגונות מכל הלקסיקון של מילות האהבה, הם צמצמו את כל העניין לכמה מחוות, וגרמו לטינה וזלזול בקרב צהובי הפה של הקצינים שלנו... לא אתיקה כלל שימשה מניעים מרסנים, אבל הפחד להידבק, הפחד מפרסום, מהריון" [37] - והוסיף כי בתנאי הכיבוש, "השחתה האוניברסלית כיסתה והסתירה קלקול נשי מיוחד, הפכה אותה לבלתי נראית וחסרת בושה"[ 38]. עם זאת, בין המניעים שתרמו להפצת "אהבה בינלאומית", למרות כל האיסורים והפקודות הקשות של הפיקוד הסובייטי, היו עוד כמה: סקרנות נשית לאוהבות "אקזוטיות" ונדיבות חסרת תקדים של רוסים למושא של האהדה שלהם, שהבדילה אותם לטובה מגברים אירופאים קמצנים. סגן זוטר דנייל זלטקין ממש בסוף המלחמה הגיע לדנמרק, באי בורנהולם. בראיון שלו הוא אמר שהעניין של גברים רוסים ונשים אירופאיות זה בזה הוא הדדי: "לא ראינו נשים, אבל היינו חייבים... וכשהגענו לדנמרק... זה בחינם, בבקשה. הם רצו לבדוק, לבדוק, לנסות אדם רוסי, מה זה, איך זה, ונראה שזה עבד יותר טוב מהדנים. למה? היינו חסרי אנוכיות ואדיבות... נתתי לקופסת שוקולדים חצי שולחן, נתתי 100 ורדים לזר... ליום הולדתה..."[39] יחד עם זאת, מעט אנשים חשבו על מערכת יחסים רצינית, על נישואים, לאור העובדה שההנהגה הסובייטית תיארה בבירור את עמדתה בנושא זה. הצו של המועצה הצבאית של החזית האוקראינית הרביעית מיום 4 באפריל 12 קבע: "1945. הסבירו לכל הקצינים ולכל אנשי הכוחות של החזית שנישואים עם נשים זרות אינם חוקיים ואסורים בתכלית האיסור. 1. דווח על כל המקרים של אנשי צבא שהתחתנו עם זרים, כמו גם על הקשרים של עמנו עם גורמים עוינים של מדינות זרות, מיד בפקודה על מנת להביא את האחראים לדין על אובדן הערנות והפרת החוקים הסובייטים "[2 ]. בהנחיית ראש המנהלה המדינית של החזית הביילורוסית ה-40 מיום 1 נכתב: "לטענת ראש מינהלת הסגל הראשית של המל"ל, המרכז ממשיך לקבל פניות מקציני הצבא עם בקשה. לאשר נישואים עם נשים ממדינות זרות (פולנית, בולגרית, צ'כית ועוד). יש לראות עובדות כאלה כהקהה של ערנות והקהה של רגשות פטריוטיים. לכן, יש צורך בעבודה חינוכית פוליטית לשים לב להסבר מעמיק של אי קבילותם של מעשים כאלה מצד קציני הצבא האדום. להסביר לכל חיל הקצינים, שאינם מבינים את חוסר התוחלת של נישואים כאלה, את חוסר כדאיות הנישואין עם זרים, עד לאיסור ישיר, ולא להתיר מקרה אחד "[14]. ונשים לא עשו אשליות לגבי כוונותיהם של רבותיהן. "בתחילת 1945, אפילו האיכרות ההונגריות המטופשות ביותר לא האמינו להבטחות שלנו. נשים אירופאיות כבר היו מודעות שאסור לנו להתחתן עם נשים זרות, והן חשדו שיש צו דומה גם לגבי הופעה משותפת במסעדה, קולנוע וכו'. זה לא מנע מהם לאהוב את רוצחי הנשים שלנו, אבל זה נתן לאהבה זו אופי "חיצוני" [גשמי] טהור"[42], כתב ב' סלוצקי. באופן כללי, יש להכיר בכך שדימוי הנשים האירופיות, שנוצרו על ידי חיילי הצבא האדום בשנים 1944-1945, למעט חריגים נדירים, התברר כרחוק מאוד מהדמות הסובלת בידיים כבולות, המביטות בתקווה מה כרזה סובייטית "אירופה תהיה חופשית!". |
||
| |
||
| הערות [1] סלוצקי ב. הערות על המלחמה. שירים ובלדות SPb., 2000. S. 174. [2] שם. עמ' 46-48. [3] שם. עמ' 46-48. [4] סמולניקוב פ.מ. בוא נילחם! יומן של ותיק. מכתבים מהחזית. מ', 2000. ש' 228-229. [5] סלוצקי ב. צו. אופ. עמ' 110, 107. [6] שם. ס' 177. [7] צ'וחריי ג. המלחמה שלי. מ': אלגוריתם, 2001. ש' 258-259. [8] רודן א. שלושת אלפים ק"מ באוכף. יומנים. מ', 2000. ס' 127. [9] סמוילוב ד. וריאנט אחד אנשים. מפתקים צבאיים // אורורה. 1990. מס' 2. ש' 67. [10] שם. עמ' 70-71. [11] גלפנד V.N. יומנים 1941-1946. http://militera.lib.ru/db/gelfand_vn/05.html [12] שם. [13] שם. [14] רודן א. שלושת אלפים קילומטרים באוכף. יומנים. מ', 2000. ש' 110. [15] שם. עמ' 122-123. [16] שם. ס' 123. [17] הארכיון המרכזי של משרד ההגנה של הפדרציה הרוסית. פ' 372. אופ. 6570. ד; 76. ל. 86. [18] סלוצקי ב. צו. אופ. ס' 125. [19] שם. עמ' 127-128. [20] בוגומולוב V.O. גרמניה ברלין. אביב 1945 // בוגומולוב V.O. חיי, או חלמת עלי? /10. html [21] קופלב ל. לשמור לנצח. ב-2 ספרים. ספר 1: חלקים 1-4. מ.: טרה, 2004. צ'. 11. http://lib.rus.ec/b/137774/read#t15 [22] ארכיון המדינה הרוסי לסוציו-פוליטי היסטוריה (להלן - RGASPI). ו' 17. אופ. 125. ד' 321. ל' 10-12. [23] מתוך ראיון עם נ.א. אורלוב באתר "אני זוכר". http://www.iremember.ru/minometchiki/orlov-naum-aronovich/stranitsa-6.html [24] סמוילוב ד. צו. אופ. ס' 88. [25] בוגומולוב V.O. חיי, או חלמת עלי?.. // בן זמננו. 2005. מס' 10-12; 2006. מס' 1. http://militera.lib.ru/prose/russian/bogomolov_vo/03.html [26] מתוך הדו"ח המדיני על הבאת אנשי ההוראה של חבר. סטלין מס' 11072 מיום 20.04.1945 באפריל 185 בדיוויזיית הרגלים ה-26. 1945 באפריל 02. Cit. מצוטט מתוך: Bogomolov V.O. צו. אופ. http://militera.lib.ru/prose/russian/bogomolov_vo/XNUMX.html [27] אופ. עַל: בוגומולוב V.O. צו. אופ. http://militera.lib.ru/prose/russian/bogomolov_vo/02.html [28] שם. [29] שם. [30] ארכיון המדינה של הפדרציה הרוסית. F. r-9401. אופ. 2. ד' 96. ל' 203. [31] קופלב ל. צו. אופ. Ch. 12. http://lib.rus.ec/b/137774/read#t15 [32] גלפנד V.N. צו. אופ. [33] אוסמר לבן. דרך הכובשים: חשבון ראייה של גרמניה 1945. הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2003 [1996]. XVII, 221 עמ'. http://www.argo.net.au/andre/osmarwhite.html [34] סלוצקי ב. צו. אופ. ס' 99. [35] שם. ס' 71. [36] שדה ב. שחרור פראג // מלשכת המידע הסובייטית ... עיתונות ומאמרים על שנות המלחמה. 1941-1945. ט' 2. 1943-1945. M.: APN Publishing House, 1982. S. 439. [37] שם. עמ' 177-178. [38] שם. ס' 180. [39] מתוך ראיון עם ד.פ. זלטקין מיום 16 // ארכיון אישי. [40] אופ. עַל: בוגומולוב V.O. צו. אופ. http://militera.lib.ru/prose/russian/bogomolov_vo/04.html [41] שם. [42] סלוצקי ב. צו. אופ. עמ' 180-181 |
||
| |
||
|
המאמר
הוכן בתמיכתה הכספית של הקרן הרוסית למדע הומניטרי, פרויקט מס'
11-01-00363а
העיצוב
השתמש בכרזה הסובייטית משנת 1944 "אירופה תהיה חופשית!". האמן ו' קורצקי
|
||
|
© סקירה צבאית
Continuing the subject and supplementing Elena Senyavskaya’s article “The Red Army in Europe in 1945: Old and New Stereotypes of Perception in Russia and the West,” published on the site on 10 May 2012, we offer readers a new article by the same author, published in Uchenye zapiski Petrozavodskogo universiteta [Proceedings of Petrozavodsk University], May 2012, No. 3 (124), pp. 13–19.
Grigory Chukhray described such a case in Hungary in his memoirs. His unit was quartered in a small town. During a meal, the owners of the house where he and his men were staying “relaxed under the influence of Russian vodka and admitted that they were hiding their daughter in the attic.” The Soviet officers were indignant: “Who do you take us for? We are not fascists!” “The hosts were ashamed, and soon a thin girl named Mariyka appeared at the table and eagerly began to eat. After she became more at ease, she started flirting and even asking us questions… By the end of supper everyone was in a friendly mood and drank to ‘barátság’ (friendship). Mariyka understood the toast all too literally. When we went to bed, she appeared in my room wearing only a nightshirt. As a Soviet officer I immediately realised: a provocation was being prepared. ‘They expect me to be tempted by Mariyka’s charms and then they will raise a scandal. But I will not fall for the provocation,’ I thought. Besides, Mariyka’s charms did not attract me—I pointed her to the door.”
The next morning, while putting food on the table, the landlady banged the dishes around. “She is nervous. The provocation failed!” I thought. I shared this idea with our Hungarian interpreter. He burst out laughing.
“This was no provocation! They showed you friendly goodwill, and you rejected it. Now they do not consider you a man in this house. You need to move to another billet!”
“Then why were they hiding their daughter in the attic?”
“They were afraid of violence. Here it is customary for a girl, before marrying, with her parents’ approval, to experience intimacy with many men. We have a saying: you do not buy a cat in a tied sack…”[7]
Young, physically healthy men naturally felt attracted to women. But the ease of European morals corrupted some Soviet soldiers, while for others it reinforced the conviction that relations should not be reduced to mere physiology. Sergeant Alexander Rodin recorded his impressions after visiting—out of curiosity!—a brothel in Budapest, where his unit stayed for some time after the war ended: “…After leaving, I felt a disgusting, shameful sense of falsehood and pretence; I could not get out of my head the picture of the woman’s obvious, undisguised simulation… It is interesting that this unpleasant aftertaste from visiting a brothel remained not only with me, a youngster brought up on principles such as ‘do not give a kiss without love,’ but with most of the soldiers with whom I spoke… Around the same time I happened to speak with a pretty Hungarian girl (somehow she knew Russian). When she asked whether I liked Budapest, I answered that I did, except that the brothels troubled me. ‘But why?’ the girl asked. Because it is unnatural, savage, I explained: a woman takes money and immediately afterward begins to ‘love’! The girl thought for a while, then nodded in agreement and said: ‘You are right: taking the money in advance is not nice’…”[8]
Poland left different impressions. According to the poet David Samoilov, “…in Poland we were kept under strict discipline. It was difficult to slip away from the unit. And mischief was punished severely”[9]. He described his impressions of the country, where the beauty of Polish women was virtually the only positive feature. “I cannot say that we liked Poland very much,” he wrote. “At that time I encountered nothing there that seemed noble or chivalrous. On the contrary, everything was petty-bourgeois and provincial—both notions and interests. In eastern Poland they looked at us warily and half-hostilely, trying to extract from the liberators whatever they could. The women, however, were consolingly beautiful and coquettish; they captivated us with their manners and cooing speech, in which everything suddenly seemed understandable, and they themselves were sometimes captivated by rough masculine strength or a soldier’s uniform. And their pale, emaciated former admirers, grinding their teeth, withdrew into the shadows for the time being…”[10]
Not only Polish townswomen but also village women made a strong, though contradictory, impression. “What struck us was the love of life among Poles who had survived the horrors of war and German occupation,” recalled Alexander Rodin. “A Sunday in a Polish village. Beautiful, elegant Polish women in silk dresses and stockings, who on weekdays are ordinary peasant women—raking manure, barefoot, tirelessly doing farm work. Older women also look fresh and young. Although some have dark rings around their eyes…”[14] He then quotes his diary entry of 5 November 1944: “Sunday; everyone is dressed up. They visit one another. The men wear felt hats, ties, jumpers. The women wear silk dresses and bright, unworn stockings. Rosy-cheeked girls—‘panenki.’ Beautifully curled blond hairstyles… The soldiers in the corner of the hut are animated too. But anyone sensitive will notice that theirs is a painful liveliness. Everyone laughs loudly and excessively, to show that it means nothing to them, that it does not hurt and that they are not jealous at all. Are we any worse than they are? God knows what happiness peaceful life is! I scarcely saw any of it as a civilian!”[15] His fellow soldier, Sergeant Nikolai Nesterov, wrote in his diary the same day: “Today is a day off; the Poles, beautifully dressed, gather in one hut and sit in couples. It somehow makes me uncomfortable. Couldn’t I sit like that too?..”[16]
Far more merciless in her assessment of “European morals,” which reminded her of “a feast during the plague,” was servicewoman Galina Yartseva. On 24 February 1945 she wrote from the front to a friend: “…If there were a way, one could send wonderful parcels of their trophy things. There is plenty of stuff. It would help our barefoot and poorly dressed people. What cities I have seen, what men and women. And looking at them, such anger, such hatred takes hold of you! They stroll, love, live, while you march and liberate them. And they laugh at Russians—‘Schwein!’ Yes, yes! Scum… I love no one except the USSR, except the peoples who live among us. I do not believe in any friendship with Poles or other Lithuanians…”[17]
And then, at last, Germany. And the enemy’s women—the mothers, wives, daughters and sisters of those who from 1941 to 1944 had abused the civilian population in the occupied territories of the USSR. How did Soviet servicemen see them? Vladimir Bogomolov described the appearance of German women walking among refugees: “Women—old and young—in hats, scarves wound like turbans, or simply draped over the head as our old women wear them, in smart coats with fur collars and in worn, strangely cut clothing. Many women wear dark glasses so as not to squint in the bright May sun and thereby protect their faces from wrinkles…”[20] Lev Kopelev recalled meeting evacuated Berlin women in Allenstein: “Two women on the pavement. Elaborate hats, one even with a veil. Good-quality coats, and they themselves smooth and well cared for”[21]. He also recorded soldiers’ comments about them: “hens,” “turkeys,” “wouldn’t mind one as plump as that…”
How did German women behave when they encountered Soviet troops? In a report dated 30 April 1945 from Shikin, deputy head of the Main Political Directorate of the Red Army, to G. F. Alexandrov of the Central Committee of the All-Union Communist Party (Bolsheviks), on the attitude of Berlin’s civilian population toward Red Army personnel, it was stated: “As soon as our units occupy one district or another of the city, residents gradually begin to come out into the streets; almost all of them wear white armbands. When they encounter our servicemen, many women raise their hands, cry and tremble with fear, but as soon as they become convinced that Red Army soldiers and officers are quite different from the way fascist propaganda depicted them, this fear quickly passes; more and more of the population comes out into the streets and offers its services, trying in every way to emphasise its loyal attitude toward the Red Army”[22].
What impressed the victors most was the submissiveness and calculation of German women. In this connection it is worth citing mortar man N. A. Orlov, who was struck by the behaviour of German women in 1945: “Nobody in the mortar battalion killed German civilians. Our special-department officer was a ‘Germanophile.’ If such a thing had happened, the punitive organs would have reacted quickly. As for violence against German women, I think some people, in telling about this phenomenon, somewhat ‘lay it on thick.’ I remember an example of a different kind. We entered some German town and were billeted in houses. A ‘Frau,’ about forty-five years old, appeared and asked for ‘Herr Kommandant.’ They brought her to Marchenko. She said she was responsible for the quarter and had gathered twenty German women for the sexual (!!!) servicing of Russian soldiers. Marchenko understood German, and I translated what the German woman had said for political officer Dolgoborodov, who was standing next to me. Our officers reacted angrily and with obscenities. The German woman was driven away together with her ‘detachment’ ready for service. In general, German submissiveness astonished us. We expected partisan warfare and sabotage from the Germans. But for this nation order—‘Ordnung’—is above everything. If you are the victor, they stand ‘on their hind legs’ before you, consciously and not under compulsion. That is their psychology…”[23]
David Samoilov describes a similar case in his wartime notes: “In Arendsfeld, where we had only just settled in, a small crowd of women with children appeared. They were led by an enormous moustached German woman of about fifty—Frau Friedrich. She stated that she represented the civilian population and asked us to register the remaining inhabitants. We replied that this could be done as soon as the commandant’s office arrived.
“‘That is impossible,’ Frau Friedrich said. ‘There are women and children here. They must be registered.’
“The civilians confirmed her words with cries and tears.
“Not knowing what to do, I suggested that they occupy the basement of the house in which we had settled. Reassured, they went down to the basement and began arranging themselves there to wait for the authorities.
“‘Herr Commissar,’ Frau Friedrich said to me good-naturedly (I was wearing a leather jacket). ‘We understand that soldiers have certain little needs. They are prepared,’ Frau Friedrich continued, ‘to provide several younger women for…’
“I did not continue the conversation with Frau Friedrich”[24].
After speaking with women in Berlin on 2 May 1945, Vladimir Bogomolov wrote in his diary: “We enter one of the surviving houses. Everything is quiet, dead. We knock and ask them to open. We can hear whispering in the corridor, muffled and agitated exchanges. At last the door opens. Women of indeterminate age, huddled in a tight group, bow fearfully, low and ingratiatingly. German women are afraid of us; they were told that Soviet soldiers, especially Asians, would rape and kill them… Fear and hatred are on their faces. But sometimes it seems that they like being defeated—their behaviour is so solicitous, their smiles so ingratiating and their words so sweet. These days stories circulate about how one of our soldiers entered a German apartment and asked for a drink, and the German woman, as soon as she saw him, lay down on the sofa and took off her tights”[25].
“All German women are depraved. They do not mind being slept with”[26]—this opinion circulated among Soviet troops and was reinforced not only by many visible examples but also by unpleasant consequences that military doctors soon detected.
Directive No. 00343/Sh of the Military Council of the 1st Belorussian Front dated 15 April 1945 stated: “During the troops’ stay on enemy territory, cases of venereal disease among servicemen have risen sharply. Study of the causes shows that venereal diseases are widespread among the Germans. Before retreating, and now on territory occupied by us, the Germans have taken to deliberately infecting German women with syphilis and gonorrhoea in order to create major centres for the spread of venereal diseases among Red Army servicemen”[27].
The Military Council of the 47th Army reported on 26 April 1945 that “…in March the number of venereal diseases among servicemen increased fourfold compared with February of this year… The female population of Germany in the districts examined is infected at a rate of 8–15%. There are cases in which the enemy deliberately leaves German women suffering from venereal diseases in order to infect servicemen”[28].
To implement Resolution No. 056 of the Military Council of the 1st Belorussian Front of 18 April 1945 on the prevention of venereal diseases among the troops, the 33rd Army issued a leaflet with the following text:
“Comrade servicemen!
“You are being tempted by German women whose husbands visited every brothel in Europe, became infected themselves and infected their German women.
“Before you are also those German women who have deliberately been left by the enemy to spread venereal disease and thereby put Red Army soldiers out of action.
“You must understand that our victory over the enemy is near and that soon you will have the opportunity to return to your families.
“With what eyes will a man who brings home an infectious disease look into the eyes of his loved ones?
“Can we, soldiers of the heroic Red Army, be a source of infectious disease in our country? NO! For the moral image of a Red Army soldier must be as pure as the image of his Motherland and his family!”[29]
What concerned practical-minded Germans above all was food supply, and for its sake they were literally prepared to do anything. Thus a certain doctor of medicine named Kalisturkh, speaking with colleagues about the Red Army’s attitude toward the German population, stated: “It cannot be concealed that I personally saw individual Russian soldiers behave badly toward our women, but I said that war was to blame, and most importantly that our soldiers, and especially the SS, behaved much worse toward Russian women.” And then, without any transition, he added: “The food question worried me very much…”[30]
Even in the memoirs of Lev Kopelev, who angrily describes acts of violence and looting by Soviet servicemen in East Prussia, there are lines reflecting another side of “relations” with the local population: “People told of the submissiveness, servility and ingratiation of the Germans: look at them, for a loaf of bread they sell their wives and daughters”[31]. The disgusted tone in which Kopelev transmits these “stories” implies that he considered them unreliable. Yet they are confirmed by many sources.
Vladimir Gelfand described in his diary his courtship of a German girl (the entry was written half a year after the war ended, on 26 October 1945, but is nevertheless highly characteristic): “I wanted to enjoy the caresses of pretty Margot to the full—kisses and embraces alone were not enough. I expected more, but did not dare demand or insist. The girl’s mother was pleased with me. Of course she was! On the altar of trust and goodwill from her relatives I had sacrificed sweets and butter, sausage, expensive German cigarettes. Even half of these products would be enough to give one every basis and right to do whatever one wanted with the daughter in front of her mother’s eyes, and the mother would not say a word against it. For food today is dearer even than life, even the life of such a young and sweet sensual creature as the tender beauty Margot”[32].
The Australian war correspondent Osmar White left interesting diary notes. In 1944–1945 he was in Europe with General George Patton’s U.S. Third Army. This is what he wrote in Berlin in May 1945, literally only days after the end of the assault: “I made the rounds of the night cabarets, beginning with the Femina near Potsdamer Platz. It was a warm, damp evening. The air smelled of sewage and decaying corpses. The façade of the Femina was covered with futuristic pictures of nudes and notices in four languages. The dance hall and restaurant were filled with Russian, British and American officers accompanied by women (or hunting for them). A bottle of wine cost $25, a horsemeat-and-potato hamburger $10, and a packet of American cigarettes an astonishing $20. The cheeks of the Berlin women were rouged and their lips painted as though Hitler had won the war. Many women wore silk stockings. The hostess opened the entertainment in German, Russian, English and French. This provoked a quip from the Russian artillery captain sitting beside me. He leaned over and said in decent English: ‘Such a rapid transition from the national to the international! RAF bombs are excellent professors, are they not?’”[33]
Czech beauties, who joyfully welcomed Soviet soldiers as liberators, left a pleasant impression. Embarrassed tank crews standing on combat vehicles covered in oil and dust and decorated with wreaths and flowers said among themselves: “…A tank is not a bride to be decorated. But their girls keep hanging things on it. Good people. I have not seen such warm-hearted people for a long time…” The friendliness and hospitality of the Czechs were sincere. “‘If it were possible, I would kiss every soldier and officer of the Red Army for liberating my Prague,’ a Prague tram worker said amid general laughter and approval”[36]. This is how Boris Polevoy described the atmosphere in the liberated Czech capital and the mood of local residents on 11 May 1945.
But in the other countries through which the victorious army passed, the female population did not inspire respect. “In Europe women surrendered, betrayed first of all…” wrote B. Slutsky. “I was always shocked, confused and disoriented by the ease—the shameful ease—of love affairs. Respectable women, undoubtedly without mercenary motives, resembled prostitutes through their hurried accessibility, their desire to skip the intermediate stages, their lack of interest in the motives driving a man toward intimacy. Like people who had learned only three obscene words from the entire vocabulary of love lyrics, they reduced the whole matter to a few bodily movements, provoking resentment and contempt even among the greenest of our officers… The restraining motives were not ethics at all, but fear of infection, fear of publicity, fear of pregnancy”[37]. He added that under conditions of conquest, “general corruption covered and concealed specifically female corruption, made it invisible and shameless”[38].
Among the motives that encouraged the spread of “international love,” despite all the prohibitions and strict orders of the Soviet command, there were several others: women’s curiosity about “exotic” lovers and the unprecedented generosity of Russians toward the objects of their affection, which favourably distinguished them from thrifty European men.
Junior Lieutenant Daniil Zlatkin found himself in Denmark, on the island of Bornholm, at the very end of the war. In an interview he said that the interest between Russian men and European women was mutual: “We had not seen women, and we needed to… And when we arrived in Denmark… it was free, please. They wanted to check, to experience, to try a Russian man—what is he, what is it like—and it seemed to turn out better than with the Danes. Why? We were unselfish and kind… I gave a box of chocolates as big as half a table, I gave one hundred roses to a woman I did not know… for her birthday…”[39]
At the same time, few thought of serious relationships or marriage, because the Soviet leadership had clearly stated its position on this issue. A resolution of the Military Council of the 4th Ukrainian Front dated 12 April 1945 stated: “1. Explain to all officers and all personnel of the front troops that marriage with foreign women is illegal and categorically prohibited. 2. Report immediately through the chain of command all cases of servicemen marrying foreign women, as well as contacts between our people and hostile elements of foreign states, so that those responsible may be held accountable for loss of vigilance and violation of Soviet laws”[40].
A directive from the head of the Political Directorate of the 1st Belorussian Front dated 14 April 1945 stated: “According to the head of the Main Personnel Directorate of the People’s Commissariat of Defence, the Centre continues to receive requests from officers in the active army asking for permission to marry women from foreign states (Polish, Bulgarian, Czech women, etc.). Such cases should be regarded as a dulling of vigilance and patriotic feeling. Therefore political-educational work must pay attention to a thorough explanation of the inadmissibility of such acts by Red Army officers. Explain to all officers who do not understand the lack of prospects for such marriages the inadvisability of marrying foreign women, up to and including an outright prohibition, and permit not a single case”[41].
The women did not deceive themselves about the intentions of their suitors. “At the beginning of 1945 even the stupidest Hungarian peasant girls no longer believed our promises. European women already knew that we were forbidden to marry foreigners, and suspected that there was also a similar order against appearing together in a restaurant, cinema, and so on. This did not prevent them from loving our Don Juans, but it gave that love a purely ‘oedumic’ [carnal] character”[42], wrote B. Slutsky.
Overall, it must be acknowledged that the image of European women formed among Red Army soldiers in 1944–1945, with rare exceptions, was very far from the suffering figure with chained hands gazing hopefully from the Soviet poster “Europe Will Be Free!”
Notes
[1] Slutsky B. Notes on the War. Poems and Ballads. St Petersburg, 2000, p. 174.The article was prepared with financial support from the Russian Foundation for the Humanities, project No. 11-01-00363a.
The design uses the 1944 Soviet poster “Europe Will Be Free!” Artist: V. Koretsky.
Uchenye zapiski Petrozavodskogo universiteta, May 2012, No. 3 (124), pp. 13–19.
Elena Senyavskaya — Doctor of Historical Sciences, leading research fellow at the Institute of Russian History of the Russian Academy of Sciences, professor in the Department of Contemporary Russian History at the Russian State University for the Humanities, laureate of the State Prize of the Russian Federation, full member of the Academy of Military Sciences.